הכיף מתחיל ביום שישי ב 4 וחצי בבוקר
כל הלילה לא הצלחתי להרדם, באותו לילה הזיזו את השעון שעה קדימה ומחשבה זו בהחלט הדירה שינה מעיניי.
אחרי שצילצלו 2 השעונים שכיוונתי, קמתי מהמיתה והתארגנתי בשקט.
אישתי תמיד צוחקת עלי שאני צריך להתארגן שעה לפני שאני יוצא, ואני מסביר לה שצריך לאכול וללכת לפחות 3 פעמים לשירותים, כדי להתרוקן.
ואז ב5 וחצי יצאתי החוצה, עם חולצה ארוכה (שאותה תכננתי לזרוק כשנגיע) ומכנסי טייץ קצרות.
רעדתי מקור, קיללתי כל שנייה שחברי לקבוצה עדין לא הגיע לאסוף אותי.
אחרי דקה של קללות עסיסיות ראיתי אותו בדרך ונסענו ביחד לאירוע, היו פקקים אבל הגענו מוקדם.
בדרך למקום האתארגנות בגן צ'רלס קלור, עצרנו שוב בשירותים ציבוריים. לא להאמין שהיה תור של 7 דקות, של גברים שמחכים להוריד עוד משקל לפני הריצה. פתאום נכנס לשירותים גבר ואמר "אני מוזנק למרתון, עוד 10 דקות, יש מצב שאני יכנס עכשיו ?" , כולנו הינהנו בהבנה, ואני רק חשבתי איך זה לרוץ מרתון עם תחושה של חרבון.
לפני הכניסה לשרוול הזינוק עוד השתנה קטנה לעבר הים, "פה זה השירותים ?" אני שואל בצחוק את הבחור שמולי ושנינו מסכלים על הים, "זה קצת יותר שמאלה" הוא עונה מחייך, רק שלא יסתובב וישתין לי על הרגל.
וויתרתי על החולצה הכתומה, נראה כאילו השנה ג'לט ונייקי התחרו למי יש חולצה זוהרת יותר.
חימום קצר של 5 דקות, קצת להעלות דופק (למרות שהאדרנלין נותן עבודה כבר שעה)
נכנסתי לשרוול ההזנקה, מחכה לתור שלי.
איזה מטורף, 6 אלף איש רצים חצי מרתון, זה מספר אדיר, ואני חשבתי שאני מיוחד שיכול להגיע למרחק כזה.
שנייה לפני הזינוק : מסדר את המוזיקה, בודק שהשעון מכוון ואומר את המשפט הזינוק שלי
ייאלה באלגן !
קדימה מתחילים.
מגביר את המוזיקה. הכל מכוון, את הפלייליסט הכנתי בבית כששיר הפתיחה של אינפקטד משרום ומשינה יתנו בראש ויעשו מצב רוח טוב בהתחלה. מגבירשוב את המוזיקה . לא רואה אף אחד ממטר, רק אני ואינפקטד נותנים בראש ולחגיגה מצתרפים עוד ששת אלפים איש שרצים איתי עם עם החולצות הכתומות שלהם.
כל אחד בקצב שלו, ואני בקצב הטראנס, איזה פאקינג אדרנלין !
נהנה מכל שנייה, עושה פוזות לצלמים, משקיף על הנוף, בעליות מגביר את המוזיקה.
בקילומטר ה 6 הבנתי שהדופק שלי מהיר מידי – בין 85-95 % מהמקסימום אבל התעלמתי באלגנטיות.
לא לוקח מים , לפחות עד הק"מ העשירי.
בקטעים השקטים של הטראנס הכל נראה כמו בהילוך איטי , מקשיב ללב, לנשימות, מסתכל על האנשים שמסביבי ואז המוזיקה מתגברת ואני חוזר למציאות, רץ כאילו אני במסיבת טראנס ביער בן שמן.
בדיוק בעליה בגשר של רוקח לכיוון הספורטק, השעון מחזיר אותי לקרקע ומודיע לי לקחת ג'ל. (איזה חכם הפולר הזה)
לפחות עוד קילומטר עד שאני גומר את הבקבוקון וזורק הצידה, לטעם "מנטה שוקולד" צריך לקרוא "צרבת דביקה" ולשים תווית "לא מה שחשבת".
לוקח כוס מים מהמגישות. מי חשב שלהגיש מים בכוס לרצים זה רעיון טוב! כבר ברגע שאני לוקח את הכוס מהמגישה , נשפך חצי מתכולתה על שנינו, בכל לגימה נשפכים מים על הפנים, השפתיים ורק טיפה בודדת מצליחה למצוא דרכה לגרון, איזה דיכאון.
בקילומטר ה 16 כבר היתי עייף, התכנון היה להגביר מהירות בשלב הזה, אבל לא הצלחתי. חברי לקבוצה פונה אלי ועושה תנועה של "קדימה תן עבודה" ואני משיב "אני עייף" בהרמת כתפיים.
No pain no game
אני משכנע את עצמי בראש- אבל לרגלים קצב משלהם.
מנסה להגביר אבל כל ניסיון מתחיל טוב ונגמר בקול ענות חלושה, כאילו הגוף אומר ״עזוב, היתה צריך להשאר במיתה היום״
בקילומטר ה19 כבר התחילו לכאוב לי כפות הרגליים. בשלב הזה התחלתי לקלל את הנעליים, וגם את אמא של כל מי שעקף אותי.
בעליה מתחת לגשר של הקולוסאום אמרתי לעצמי שזה עוד מעט נגמר, זהו, רק עוד ק״מ וקצת וזהו!
כן………
זה לא עבד!
כלכך רציתי לתת את הפוש האחרון אבל הגוף שלי בגד בי. הרגשתי אכזבה שלא יכולתי לתת יותר.
כשראיתי את שער הסיום משהו השתנה. כאילו קיבלתי קריפטונייט מסופרמן עצמו. נתתי את כל מה שיש לי. הלב שלי כמעט יצא מבית חזה.
זו התחושה שעוד שנייה אתה מגיע לפורקן מיני.
בשניות הסיום מרגישים כל פרט, הזיעה שניגרת על המצח, המאמץ האחרון בו כל ריכוז האנרגיה ממוצע בנקורה אחת, שהיא קצה החודה של סיכה, התמונה שלי עובר את השער ופוגש את המשפחה והוצאת האוויר אחרי שהנעל עוברת את קו הסיום .
זהו אני פאקינג אחרי.
עכשיו רק נשאר לי למצוא את המשפחה, לשתות ליטר מים ולצלוע לאוטו שחונה 2 ק״מ ממני.